אתר   החג בחוג המשפחה

                                                                                             

החג בחוג המשפחה

                                                                                                     שרה שוב                  

                  שבועות 

בחג השבועות מתחברים שני חגים: חג טבע וחג היסטורי:
* חג הטבע הוא חג הקציר - קציר חיטים - שבו מודים על יבולי החיטה שממנה אופים את הלחם.
* החג ההיסטורי הוא חג מתן תורה - התורה ניתנה לעם ישראל בהר סיני והתפתחה והתרחבה
   והייתה המוקד הרוחני והמוסרי של תרבות עם ישראל.

*  מסורת ישראל צרפה לחג השבועות את הקריאה במגילת רות, וגם בה נעסוק באתר הזה
*  ההתיישבות העובדת בראשית תקופת ההתיישבות הציונית צרפה לחג השבועות את חגיגות  הביכורים,
   כדי לחגוג את שיבתו של העם היהודי מן הגלות אל עבודת האדמה בארצו.
*  לכל אלה יינתן ביטוי בפעילויות הבאות - בקריאה, בשיחה, במשחקים, בחידונים ובעבודות כפים.                                            


  מדרשי תורה – לקריאה ולשיחה

(הערה: התייחסו למושג "תורה" כאל מושג רחב יותר מאשר רק חמישה חומשי תורה.
התורה במשמעות של מקרא, תורה שבע"פ, השכלה, תרבות).

1.
מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת.
דחפו באמת הבניין שבידו.
בא  לפני הלל, גייריה. אמר לו:
"דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור." (שבת לא עמוד א)
תרגום: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והשאר – פירוש הוא, לך וגמור (למד).

שוחחו על הסיפור:
נסו להבין את כוונת הגוי שביקש ללמוד את כל התורה בזמן קצר ביותר ואת משמעות התשובה של שמאי ושל הלל.

הגוי מבקש משמאי לגיירו על מנת שילמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת , כלומר בפרק זמן קצר מאוד.
קרוב לוודאי שהוא מתכוון  להתגרות בו. ושמאי אכן כועס ודוחף אותו.
אבל הלל משיב לגוי כאילו הבין מדבריו שהוא מבקש לדעת את העיקרון המרכזי של התורה,
ועל כן הוא מתמצת את העיקרון המוסרי של חוקי התורה במשפט אחד חכם.
התורה מלאה במצוות מוסריות שמדריכות את האדם איך להתנהג כלפי זולתו.
איך ידע אדם להבחין בין טוב לרע? הוא יכול ללמוד זאת מניסיונו: אל יעשה לאחרים את מה שהוא אינו אוהב שעושים לו.
זהו העיקרון הבסיסי . וכך יש להבין את מצוות התורה.
למשל {מתוך עשרת הדיברות): " לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". וכו'.
העיקרון של "למד מניסיונך וממה שאתה מרגיש איך להתנהג עם אנשים אחרים מופיע בפסוק הבא:
"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (שמות כ"ג, ט)
זהו העיקרון הבסיסי. וכל השאר פירוש הוא לך ולמד.
בהזדמנות זאת הלל נותן לגוי שיעור מעשי:
אתה הרי אינך אוהב שמבקשים ממך לעשות משהו בלתי הגיוני (כמו ללמד את כל התורה לאדם שעומד על רגל אחת),
אז זה בדיוק מה שעל פי התורה אסור לך לעשות לזולתך.
2.
מעשה בחבר (תלמיד חכם) אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין (סוחרים) הרבה. היו אומרים לאותו חבר: היכן פרקמטיא (סחורה) שלך? היה אומר להם: פרקמטיא שלי גדולה משלכם. בדקו בספינה ולא מצאו לו כלום. התחילו שוחקים עליו. נפלו עליהם לסטים (שודדים) ונטלו כל מה שנמצא בספינה. יצאו ליבשה ונכנסו למדינה, לא היה להם לא לחם לאכל ולא כסות ללבוש. מה עשה אותו חבר? נכנס לבית המדרש, ישב ודרש. כשראו בני המדינה שהוא בן תורה מרובה, נהגו בו כבוד גדול והתחילו לפרנס אותו. כשראו הפרקמטוטין כך, באו אצלו ופיסוהו ואמרו לו: בבקשה ממך, בשביל שאתה מכיר אותנו למד עלינו זכות לפני בני העיר ולא נמות ברעב. אמר להם: הלא אמרתי אליכם, שפרקמטיא שלי גדולה משלכם; שלכם אבדה, שלי קימת. הוי - "כי לקח טוב נתתי לכם".        (תנחומא תרומה)
  
לספר (או לקרוא) ולחדד את המסר באמצעות השאלה:
מה משמעות המשפט המסכם שאומר החבר לנוסעי הספינה?      

3.

דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" - מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו; מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם; מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם; מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים; מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות; מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם; מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטמאתו; ומה המים יורדים טפין טפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע; ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו; ומה המים אין מתקימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; ומה המים אין הגדול מתביש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע.   (ש"הש רבה א, שו"ט א, ספרי עקב)

*       אפשרות א: קראו את המדרש ושוחחו על כל אחת מן האנלוגיות. בסוף בקשו מן המשתתפים להציע עוד אפשרויות של דמיון בין מים לתורה.
*       אפשרות ב:  קראו רק את את משפט הפתיחה דברי תורה נמשלו למים; ואולי גם משפט אחד או שנים מן ההמשך, ושאלו: במה דומים דברי תורה למים?                                      הנוכחים יציעו קווי דמיון ואחר כך קראו את המדרש כולו והשוו למה שהציעו החוגגים מראש.

4.
דברי תורה נמשלו כאש: מה אש ניתנה מן השמים, כך דברי תורה ניתנו מן השמים; מה אש - חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם; מה אש - קרוב לה - נכוה, רחוק ממנה - צונן, קרוב ולא קרוב-נהנה, כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו, פרש מהם ממיתים אותו; מה אש - משתמשים בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשים בהם בעולם הזה ובעולם הבא; מה אש - כל המשתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל המשתמש בהם עושה בו רושם; מה האש - בני אדם שעמלים בה ניכרים הם בין הבריות, כך תלמידי חכמים ניכרים בהילוכם, בדיבורם ובעטיפתם בשוק. (ילק"ש)

  פעילות – כנ"ל

5

ר' חנניא בן-תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים; שנאמר "ובמושב לצים לא ישב" (תהילים א' א') ,
אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה,
שכינה שרויה ביניהם.
ר' שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים; אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משולחנו של מקום
(אלוהים). (אבות ג ב-ג)

·         הוכיחו מתוך דברי המדרש את ההשקפה,  שמיום שחרב בית המקדש הפך השולחן, שמתכנסים סביבו לארוחת שבת וחג, לממלא מקומו של המזבח בבית                  המקדש. (וחלל הבית כולו מתקדש סביבו).

·         האם בהתכנסות המשפחה ליד שולחן החג והשבת אתם רוצים לשוחח שיחה חופשית של חולין?
          או תעדיפו לעסוק (גם) בתכניו הרוחניים של החג?


   משחקי ידע בתנ"ך

1.      "זה הסוד שלי" לחג השבועות
כל אחד (שרוצה) בוחר בתורו מושג מסוים מתוך התנ"ך שיהיה הסוד שלו. זה יכול להיות:
1. שם של אדם - דמות תנ"כית, כמו: רות המואביה, משה רבנו, הנביא ישעיהו, איוב
2. שם של מקום -  שנזכר בתנ"ך. כגון: בית לחם; הר נבו;  הירדן; בבל ...
3. אירוע מן התנ"ך - כגון: נפילת חומת יריחו; שיבת ציון;  מכירת יוסף...
4. מושג מן התנ"ך - כגון: לקט;  ספירת העומר; כבשת הרש; משל יותם.
את המושגים חשוב להתאים לרמת הגיל ולהשכלה המקראית של המשתתפים. אם יש הרבה ילדים בוחרים שמות ומושגים בסיסיים.

מהלך המשחק:
א. בעל הסוד מגדיר לכולם את הסוד שלו, כגון:  הסוד שלי הוא: דמות מקראית..

ב. המשתתפים שואלים אותו שאלות שהתשובות עליהן הן רק כן או לא.  למשל (הדמות היא  נעמי ממגילת רות):
שאלה: האם הדמות שבחרת היא גבר?
תשובה: לא.
שאלה: האם האישה היא בת עמנו?
תשובה: כן.
ג. כך שואלים והולכים לאורך התנ"ך ולרחבו עד שמגלים את הנעלם.

2.    אפשרות הפוכה :
מצמידים לגבו של אחד הנוכחים פתק ועליו כתוב בצורה ברורה שם של דמות מקראית, או שם של מקום או אירוע, שנזכרים במקרא.
ומי שנושא את הפתק על גבו עומד במרכז המעגל ומשתדל לגלות מה כתוב בפתק, באמצעות שאלות, שאפשר להשיב עליהן רק : כן או לא.


------------------------------

קציר, ביכורים

מלאכת כפיים    - הפעלות לכל בני המשפחה

1.    מגזרות נייר 

מגזרות הנייר הן אמנות יהודית מסורתית המקושרת לחג השבועות.
אנחנו נסתפק במגזרות פשוטות  של שושנתונות  (רייזלעך) אפשר לעשות בדרך זו:

 מכינים כמות גדולה של ריבועי נייר  בצבעים שונים  בגודל 20X20 ס"מ או   25X25 ס"מ  + זוגות מספריים לכל המשתתפים 
מקפלים את הריבוע באלכסון לחצי. נוצרת צורת משולש שווה שוקים   
/ מקפלים שוב לחצי / ושוב לחצי.

גוזרים צורות שונות בשתי שוקי המשולש המקופלות. פותחים ומתקבלת צורת פרח.
מדביקים בדבק נייר על שמשות החלונות.

2. פיסול מפירות וירקות
מכינים מלאי של פירות וירקות ומלאי של קיסמים לחבר ביניהם.
אפשר באמצעות הדמיון לפסל פסלים יפים, שונים ומשונים, לתערוכה שתוצג לכל משתתפי החגיגה המשפחתית.

משחקי חברה

משחק הזיכרון:  שמות ירקות ו/או פירות או שניהם:
ראשון אומר שם של פרי, למשל, תפוח. שני חוזר על תפוח ומוסיף פרי חדש: תפוח, חציל;
שלישי חוזר ומוסיף: תפוח, חציל , רימון, וכך הלאה  ...
מי שטועה נותנים לו הזדמנות נוספת. בפעם הבאה אם יטעה ייצא מן המשחק.

-------------------------------------


מגילת רות

חידון א - ב     למגילת רות    - (התשובה לכל שאלה היא על פי סדר אותיות ה-א-ב)

אפשר לערוך את החידון עם ספרים פתוחים.    

    א - הוא היה חמיה של רות                                                                                                                  

    ב - על מי נאמר במגילת רות שהוא "גיבור חיל"?                          

    ג - מה היה מעמדו המשפטי של בעז ביחס לרות?

   ד - נין לגיבורי המגילה שעל פי המסורת נולד ונפטר בשבועות    

    ה - מה הייתה ברכתו של בעז לקוצרים?

    ו - כיצד נפתחת מגילת רות

    ז - מה עשה בועז בגורן השעורים בלילה?

    ח - מהי מלת המפתח שרוחה שוררת על מגילת רות?                   

    ט - יש מפרשים האומרים שזהו היה שמו של הגואל הראשון

    י - איזו מילה משמשת במגילת רות במקום המילה "גיסה"?

   כ - מה היה שם בעלה של ערפה?

   ל - ממה התפרנסו נעמי ורות בבואן לבית לחם?

   מ - משחק מילים: אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי...

   נ - משחק מילים: מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי...

   ס - פעילות קוסמטית בלשונה של מגילת רות ("ורחצת ו...")      

    ע - מהו שמו של הבן שנולד לרות ולבעז?                                       

    פ - כיצד כונה אותו קרוב משפחה שהיה גואל ראשון?                

    צ - בעז עשה לרות "פרוטקציה" מיוחדת: מבלי שתשמע הוא ציווה את נעריו: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ:
         גַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַ ...    ?    
וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ:"     

    ק - בשעת ההפסקה מעבודת השדה בועז הזמין את רות לשבת ולאכול  לצדו, ואפילו צבט לה במו ידיו ממה שאכלו. מהו המאכל? 
                        
   ר - "אני מלאה הלכתי" - אומרת נעמי - כיצד השיב אותה ה'?                                                      

    ש - היכן התגוררה משפחת אלימלך לאחר שירדו מן הארץ?        

    ת - זקני בית לחם מברכים את בעז, שביתו יהיה כבית פרץ אשר נולד ליהודה - ממי?                                                        

     חידון א - ב     למגילת רות    - תשובות      

    א - אלימלך (א, 2)

    ב - בעז       (ב. 1)

    ג - גואל     (ב, 21)

    ד - דוד המלך (ד, 22)

    ה - ה' עמכם (ב, 4)

    ו -   וַיְהִי בימי שפוט השופטים                                                                                                             

    ז - זֹרֶה      (ג, 2)

    ח - חסד     (מן המדרש)

    ט - טוֹב       (ג, 13)

    י - יְבָמָה    (א, 16)

    ככִּלְיוֹן (עפ"י פ' ד, 10)

    ל - לֶקֶט      (ב, 1-2)

    מ - מָרָא      (א, 20)

    נ - נָכְרִיָה    (ב, 10)

    ס - סַכְתְּ      (ג, 3)

    ע - עוֹבֵד     (ד, 21)

    פ - פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי                                                                                                                                                                             (ד, 1)

    צ - צְּבָתִים (ב, 16)

    ק - קָלִי       (ב, 14)

    ר - רֵיקָם    (א, 21)

    ש - שְׂדֵי מוֹאָב (א, 2)

    ת -    תמר     (ד, 12)

-----------------------------------------------

מגילת רות

חידון א - ב     למגילת רות    - (התשובה לכל שאלה היא על פי סדר אותיות ה-א-ב)

אפשר לערוך את החידון עם ספרים פתוחים.       

    א - הוא היה חמיה של רות                                                              אלימלך (א, 2)

    ב - על מי נאמר במגילת רות שהוא "גיבור חיל"?                           בעז       (ב. 1)

    ג - מה היה מעמדו המשפטי של בעז ביחס לרות?                          גואל     (ב, 21)

    ד - נין לגיבורי המגילה שעל פי המסורת נולד ונפטר בשבועות           דוד המלך (ד, 22)

    ה - מה היתה ברכתו של בעז לקוצרים?                                         ה' עמכם (ב, 4)

    ו - כיצד נפתחת מגילת רות?                                                        וַיְהִי בימי שפוט  השופטים                                                                                                          

    ז - מה עשה בועז בגורן השעורים בלילה?                                       זֹרֶה      (ג, 2)

    ח - מהי מלת המפתח שרוחה שוררת על מגילת רות?                      חסד     (מן המדרש)

    ט - יש מפרשים האומרים שזהו היה שמו של הגואל הראשון              טוֹב       (ג, 13)

    י - איזו מילה משמשת במגילת רות במקום המילה "גיסה"?               יְבָמָה    (א, 16)

    כ - מה היה שם בעלה של ערפה?                                                 כִּלְיוֹן (עפ"י פ' ד, 10)

    ל - ממה התפרנסו נעמי ורות בבואן לבית לחם?                              לֶקֶט      (ב, 1-2)

    מ - משחק מילים: אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי...                         מָרָא      (א, 20)

    נ - משחק מילים: מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי...                 נָכְרִיָה    (ב, 10)

    ס - פעילות קוסמטית בלשונה של מגילת רות ("ורחצת ו...")              סַכְתְּ      (ג, 3)

    ע - מהו שמו של הבן שנולד לרות ולבעז?                                      עוֹבֵד     (ד, 21)

    פ - כיצד כונה אותו קרוב משפחה שהיה גואל ראשון?                      פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי      (ד, 1)                                                                                                                                                                

    צ - בעז עשה לרות "פרוטקציה" מיוחדת: מבלי שתשמע הוא ציווה את נעריו: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ: גַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַ ...    ?     וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא               תִגְעֲרוּ בָהּ:"      צְּבָתִים (ב, 16)

    ק - בשעת ההפסקה מעבודת השדה בועז הזמין את רות לשבת ולאכול  לצדו, ואפילו צבט לה במו ידיו ממה שאכלו.  מהו המאכל?    קָלִי       (ב, 14)

    ר - "אני מלאה הלכתי" - אומרת נעמי - כיצד השיב אותה ה'?         רֵיקָם    (א, 21)

    ש - היכן התגוררה משפחת אלימלך לאחר שירדו מן הארץ?         שְׂדֵי מוֹאָב (א, 2)

    ת - זקני בית לחם מברכים את בעז, שביתו יהיה כבית פרץ  אשר נולד ליהודה - ממי?        תמר     (ד, 12)

------------------------------------------------------------------------

הצעה   -   לתיקון ליל שבועות

   

סיפור כרם נבות היזרעאלי (מלכים א', פרק כא;  מלכים ב, פרק ט)

בעיר יזרעאל, לפני 3,000 שנה, התרחשה דרמה מוסרית ומשפטית גדולה המעמתת את ערכי המשפט והצדק של תורת ישראל עם נוהגי השלטון של העמים השכנים ושל מלכי ישראל שהלכו בדרכיהם. כאן, לראשונה, הטיח נביא במלך את האישום הנחרץ: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!", שלוש המילים שהיו לקריאת תיגר המוטלת מאז ועד היום לפתחם של עושי עוולה.

פתיחה – פרק כא פסוק 1

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶך שֹׁמְרוֹן:
הפתיחה מציגה את נושא הסיפור: הכרם. מכאן ואילך, ייבחנו כל הדמויות המשתתפות בעלילה על פי יחסן לכרם.
 - הדגש הוא על ה"יזרעאליות" הן של הכרם והן של נבות. הוא איש המקום, ואילו אחאב מלך ישראל מוצג כ"אַחְאָב מֶלֶך שֹׁמְרוֹן".

מעמד א' – פסוקים  4-2

* וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר: "תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק, כִּי  הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּו.
   אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה". וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב: "חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ".

- מדוע מסרב נבות לעסקה כל כך הוגנת שמציע לו מלכו?
- נבות רואה את הכרם כנחלת אבות, שעל פי החוק הפטריארכאלי אין להעבירה מרשות המשפחה.
תקופת המקרא והמשנה הייתה הנחלה הבסיס הכלכלי שקיים את המשפחה, היא עברה מדור לדור ובה גם שכנו קברי המשפחה.
על פי חוקי התורה, אין להעביר נחלה אל מחוץ לרשות המשפחה:
* וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:   (במדבר לו, 7)
- במצבי מצוקה, שבהם נאלץ אדם למכור את נחלתו, התורה מצווה להחזירה לבעליה מקץ חמישים שנה בשנת היובל.
   הביטוי גאולת הקרקע משמעו החזרת הקרקע למשפחה אליה היא שייכת. (על חוקי הנחלה: במדבר כז, 11-1; לו, 9-7 ; ויקרא כה, 28-23)
- אחאב רואה בכרם נבות לא יותר מאשר חלקת אדמה (מגרש, נדל"ן) שאפשר לקנותה בכסף. הצעתו מבטאת גישה מסחרית מובהקת לרכוש קרקעי.
  עכשיו גם מובן מדוע הוא מכונה בפתיחה "מלך שומרון" – לא רק משום ששומרון היא עיר בירתו, אלא משום ששומרון  נבנתה על הר, שהיה נחלתו של אדם בשם שֶׁמֶר,         שהמלך עמרי, אביו של אחאב, קנה אותו בכסף (מלכים א' טז, 24).
- נבות ואחאב מדברים על אותו כרם במושגים שונים. בעיני כל אחד מהם הקרקע היא משהו אחר לגמרי.

* וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבֹתָי. וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם:
-  
תגובתו של אחאב לסירובו של נבות למכור את כרמו מפתיעה: הוא כועס, הוא מדוכא, אבל אינו עושה דבר כדי לקחת את הכרם. מדוע?
-  אחאב מכיר את חוקת התורה גם מצד מעמדה המקודש של נחלת אבות וגם מצד ההגבלות הערכיות שמטילה התורה על מלך ישראלי.
עיקרן של הגבלות אלה הוא צמצום זכויות היתר שהיו ידועות ומקובלות במערכת השלטונית במזרח הקדום.
בדברים פרק יז, 20-4, מזהיר חוק התורה את המלך מפני אימוץ דרכי השלטון ואופן ההתנהגות של המלכים הנכריים, מפני ריבוי מותרות וניצול הנתינים.
ומעל לכל מתנוססת התפיסה הכוללת:
*  לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול ; (דברים פרק יז, 20)
-  אחאב מקבל על עצמו את התפיסה הערכית של חוק התורה המגביל את זכויות המלך, ועל כן הוא נאלץ לוותר על רצונו.

מעמד ב' – פסוקים 7-5

- איך נראה מלך כזה בעיניים נכריות? איזבל המלכה, אשת אחאב, הִנה בתו של מלך צידון שבפיניקיה. בארצה יכול המלך להפקיע נחלה בלא משפט.
אילו הכירה את המילה "פראייר" היא הייתה בוודאי מטיחה אותה בפני בעלה:
*  וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו: "מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם?":
   וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ: "כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף,
   אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי": וַתֹּאמֶר
   אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ: "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?! קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב
   לִבֶּךָ. אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי".

-  איזבל מטיחה בפניו בסרקסטיות: "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?!"
   אותה מעניין כרם נבות לא כנחלה ולא כגן ירק, כי אם כאמצעי ללמד את בעלה איך ראוי "לעשות מלוכה".
   התערבותה משנה את מהלך האירועים מן הקצה אל הקצה.

מעמד ג' – פסוקים 14-8

-  אך גם איזבל כבולה לחוק התורה שנהוג בישראל. על כן, למראית עין עליה לנהוג כאילו היא מצייתת לחוקים, וכך היא עושה.
   אלא שהיא יודעת איך "לעשות מלוכה", ובעורמתה היא מביימת משפט ראווה תפור על פי צרכיה:
 וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח הַסְּפָרִים אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת.
    וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר: "קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר:
   "בֵּרַכְתָּ[2] אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ" וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת": וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל
   כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם: קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:
   וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר: "בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ".
   וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת: וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת:
-  
תכניתה של איזבל נפתחת בהכרזה על צום. אפשר לשער שתי סיבות לכך:
   ראשית, קריאת הציבור לצום מכנסת את כל העם, ומאפשרת משפט מהיר וביצוע גזר הדין באופן מיידי.
   שנית, הכרזה על צום יוצרת תחושה של פורענות מתקרבת. אף אחד ביזרעאל עדיין אינו יודע מהי הצרה ומהו הגורם לה,
   אבל כולם מצפים בחרדה לסיפור מזעזע. ואז באים שני עדים ומספרים על פשעו של נבות.
   זוהי האשמה חמורה מאין כמוה, הן מבחינה דתית והן מבחינת הנאמנות כלפי השליט. קללת אלוהים פוגעת בציבור כולו,
   וכדי לשכך את זעם האלוהים ולמנוע את העונש הצפוי צריך למהר ולהוציא להורג את מחוללו, ללא חקירות וללא עיכובים מיותרים.

-  צו התורה בעניין קללת אלוהים ומלך הוא חד-משמעי:    אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר: (שמות פרק כב, 27)  
- והעונש:     אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: (ויקרא פרק כד, 16-15)

-  הבחירה המחושבת של איזבל להטיל על נבות גם אשמה של קללת מלך, נעשתה לצורך השתלטות על נחלתו,
   משום שההוצאה להורג כשלעצמה לא הייתה מעבירה את נכסיו למלכות.
   בתלמוד הבבלי נמצא אישור לחוק קדום מארצות המזרח: הרוגי מלכות נכסיהן למלך, הרוגי בית דין - נכסיהן ליורשין.  (בבלי, סנהדרין דף מח עב)
-  מחוק זה ניתן להסיק שאילו היה נבות מואשם רק בקללת מלך הוא היה מוצא להורג, אבל נכסיו היו עוברים ליורשיו.
   אבל מקלל מלך נחשב למורד במלכות וכשהוא מוצא להורג עוברים נכסיו למלכות.ׂ
-  האירוניה הטרגית במצב שנוצר היא שאילו נהגו בנבות על פי החוק הפיניקי השרירותי והאכזר, הייתה נחלתו מופקעת למלך, מבלי שהוא עצמו היה מוצא להורג.
   ואילו חוק התורה הנאור והצודק, שחסם את דרכו של המלך אל נחלתו של אזרח פשוט, הביא, בעקיפין לרציחתו.
   (ועל פי גרסה אחרת של הסיפור - במלכים ב' פרק ט, 26 -     גם לרצח בניו).
-  מי היו השופטים שניהלו את המשפט?
   בתקופת המקרא היו אלה זקני העיר ונכבדיה. נבות היה בוודאי אחד מהם. על כן ניתן היה לצפות שהם יתנגדו לדרישתה השרירותית של איזבל מרגע שהגיעו לידיהם
  הספרים ששלחה ובהם הוראה מפורשת להושיב שני בני בליעל שיעידו עדות שקר. אך בין כל השופטים והחורים לא נמצא איש שיתקומם כנגד אשמת השווא ועיוות הדין.
-  בתורה יש הנחיות ברורות לשופטים ולעדים בעניין ניהול משפט, שמעל כולן מתנשאת התביעה העליונה: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"  (דברים טז, 20).
   היפוכו של הצדק הוא עשיית עוול. התורה, במקומות שונים, 
-  על העדים מצווה התורה לדבוק באמירת אמת. לשופטים היא נותנת הנחיות ברורות בדבר הצורך לחקור היטב את העדים, וכיצד להימנע מעשיית עוול  במשפט:
א)     לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא. אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: (שמות פרק כג,1)     
ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע:        
יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה': טו)
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:   ויקרא פרק יט)
טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: (יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים

הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: (יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת   לְאָחִיו. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:                                                       (דברים פרק יט)

אפילו אם נניח שהשופטים לא ידעו על מזימתה השפלה של איזבל, אין הם פטורים מאשמה. פשעם בכך שלא חתרו להגיע לשורש האמת: לו היו חוקרים את העדים כיאות, היה בכוחם למנוע את העוול. תחת זאת, הם שיתפו פעולה עם המלכה.

ואשר לציבור – בשום שלב של המשפט לא קם איש לערער על השקר ועל העיוות. אפשר כמעט לתאר את הלהיטות צמאת הדם של אנשי יזרעאל, אשר ששו לעשות "משפט" במו ידיהם ולסקול באבנים את נבות היזרעאלי בן עירם.

מעמד ד' – פסוקים 16-15

"אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי" אומרת איזבל לאחאב, והיא עושה בשבילו את כל העבודה, אפילו כותבת מכתבים בשמו וחותמת עליהם בחותמו. אחאב אינו מעורב בשום שלב. רק כאשר המלאכה הושלמה היא מודיעה לו:

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת, וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב:

"קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין

נָבוֹת חַי כִּי מֵת": (טז) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת

אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ:

ירידת אחאב אל הכרם היא אקט סמלי של מימוש הבעלות עליו, באמצעות נוכחות פיזית ודריכה על האדמה. אבל מבחינה חוקית ומוסרית, הכרם היה ונשאר שייך לנבות ולמשפחתו, על כן הוא מוסיף להיקרא "כרם נבות היזרעאלי" גם לאחר שאחאב "יורש" אותו, וכך גם בספר מלכים ב' פרק ט, כאשר איזבל ובנה נענשים בתוכו.  אולי משום כך חוזר השם  "כרם נבות" שלוש פעמים ברצף בפסוקים 18-15, כנגד שלוש הפעמים של חזרה על הצירוף: "סוקל נבות וימות".

מעמד ה' – פסוקים 23-17

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:  "קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן,

הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: "כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם

יָרָשְׁתָּ?!" וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה': "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ

הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:"

וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ: "הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי?" וַיֹּאמֶר: "מָצָאתִי, יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה': הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל: וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל:  וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל: הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם:".

בשעה שאחאב יורד אל כרם נבות לרשתו יורד גם אליהו הנביא אל הכרם, כדי להוקיע את פשעו. בשלוש המילים שהוא מטיח בפני אחאב: "הרצחת וגם ירשת?!" הוא מביע את מחאתו כנגד העוול וכנגד הציניות שבניצול העוול לשם השגת רווח.

מדוע מטיל אליהו את מלוא האחריות ואת מלוא האשמה על אחאב על אף שלא לקח חלק במעשיה השפלים של איזבל?

אחאב הוא המלך והוא המנהיג והוא גם מי שמכיר את חוקי התורה. ההתעלמות שלו מכל מה שנעשה בשמו אינה פוטרת אותו מאחריות ומאשמה. כשאיזבל אומרת לו, שהיא תיתן לו את כרם נבות, והוא יודע שאין דרך לעשות זאת באופן חוקי, הוא עוצם עיניו ואינו שואל דבר על אופן פעולתה. כשאיזבל חותמת בחותמו על ספרים (מכתבים) שכתבה בשמו, הוא אינו מבקש לדעת מה כתוב בהם. כשהוא שומע מפיה שנבות מת הוא קם והולך לרשת את הכרם, מבלי לברר למה מת וכיצד מת.

הטיעון: לא עשיתי! לא ידעתי! אינו יכול לעמוד לו בעימות עם אליהו, שניצב מולו לתבוע דין צדק. לכן אליהו, בשליחותו של אלוהים, מאשים את אחאב ברצח ובניצול הרצח לתועלתו האישית.

העונש שיוטל על אחאב, על איזבל ועל המשך השושלת המלכותית מעוגן אף הוא בתורה ובערכיה. חיי אדם הם ערך עליון בתורה, ועונש על פגיעה בהם הוא עונש מוות:

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (בראשית ט, 6)

   סיום הסיפור והתגשמות נבואת אליהו:

   מותו של אחאב מתואר בספר מלכים א' פרקים כא; כב;

   מותם של איזבל ובנה יהורם מתואר בספר מלכים ב' פרק ט.

להלן תקציר תאור המרד של יהוא, קצין גבוה בצבא אחאב, באדוניו, מתוכו ניתן ללמוד על מקומו של כרם נבות היזרעאלי:

            וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְהַצֹּפֶה עֹמֵד עַל הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל וַיַּרְא אֶת שִׁפְעַת יֵהוּא

            בְּבֹאוֹ, וַיֹּאמֶר: שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה - - -  וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (בנם של אחאב

            ואיזבל) - - -ּ לִקְרַאת יֵהוּא וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי:  וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת

            יֵהוּא וַיֹּאמֶר: "הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?" וַיֹּאמֶר: "מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ

            הָרַבִּים?". וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס - - וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו

            וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ: וַיֹּאמֶר אֶל בִּדְקַר שָׁלִשׁו:ֹ" שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה

            נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי".

            וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה, וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף

            בְּעַד הַחַלּוֹן. וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר. וַתֹּאמֶר: "הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?"  וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל

            הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר: "מִי אִתִּי מִי?"  וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים:  וַיֹּאמֶר:

            "שִׁמְטוּהָ!" וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה:  וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ

            וַיֹּאמֶר: "פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא". וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא

            מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם:  וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ, וַיֹּאמֶר: דְּבַר ה'

            הוּא אֲשֶׁר דֹּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת   בְּשַׂר אִיזָבֶל:        (מלכים ב פרק ט, 16 ואילך )



[1] ניתוח מקיף של הסיפור והקשר שלו עם הממצאים הארכיאולוגיים בתל יזרעאל מופיע בספרה של גליה דורון

    "לטייל עם התנ"ך" בפרק שכותרתו "בעקבות אליהו הנביא לכרמל", עמ' 58-54.

    הלימוד כאן מציג היבטים אחרים של הסיפור ומתבסס על המאמר: "המערכת השלטונית ומחויבותה לקיום

    החוק והמשפט" מאת מאירה פרנקל ותמר שילה, מתוך: "על הפרק" 8..

[2]  בֵּרַכְתָּ – בלשון סגי נהור במשמעות של קִלַלְתָּ. משתמשים במילה עוקפת כדי לא להביע במילים ישירות את

   הדבר הנורא.



==============

ל"ג  בעומר


ל"ג  בעומר

בתכנית ל"ג בעומר:
א. מאמר קצר המסביר את הבעייתיות של החג ומציע פתרון
ב. טקסטים לעיון ולפעילות:   
     *
מדרשים על התורה
     *
שלושה מבין עשרת הרוגי מלכות
     *
  רבי שמעון בר יוחאי, שעל קברו נערכת ההילולה במירון


א.

ל"ג בעומר – חג אבסורדי. מה עושים איתו?  

 מתוך: מעל מישור החולין - עיון בחגי ישראל  ומועדיו   מאת: שרה שוב   
                

עבור הילדים, ל"ג בעומר הוא החג הכי ספונטאני שיש. הם אינם מחכים שילמדו אותם את סיפור החג, שיכינו  אותם לחגיגה.

הם, ביזמתם, מתחילים בהכנות לחג ימים רבים לפני שהוא מגיע. וזה הזמן שיש להגביר את השמירה על לוחות העץ שבאתרי הבנייה,
על כל מה שמתאים לבעירה וניתן להזזה, ועל עגלות המרכולים שנרתמות למאמץ הקולקטיבי של איסוף עצים למדורה.
ואז מגיע ערב  ל"ג בעומר והילדים בהמוניהם נאספים אל המגרשים הריקים וחוגגים את שמחת האש. וההורים, נמשכים אף הם לשם,
לא מאהבת האש כמו מהחשש מפני סכנותיה.
חגיגה כזאת יש לה חזקה ברורה ומוכחת בלוח השנה העברי, ואף אחד לא יעז לבטל אותה,
אף-על-פי שלא בדיוק ידוע מהו ההיגיון של קיומה.

מהי הסיבה למסיבה?

כשהיינו ילדים סיפרה לנו הגננת שמדליקים מדורות בל"ג בעומר לזכר ניצחונו של בר-כוכבא על רומאים. והיו גם השיר על בר כוכבא הגיבור
שניצח את האריה ומשחקי החץ והקשת. ובקיצור, מיתוס המרד נגד הכובש הזר, גבורת המעטים וניצחונם הצודק על הרבים.

שנים רבות לקח לאמת ההיסטורית לחלחל אל תוך מערכת החינוך ולהתעמת עם הכזב שבבסיס המיתוס. היום רוב המחנכים כבר יודעים,
שמרד בר-כוכבא היה כישלון מחפיר. אולי לא הכול יודעים עד כמה גדולה הייתה הקטסטרופה שהמרד הזה הביא בעקבותיו, אבל ברור לכל
שאין כאן סיבה לחגוג. אפילו הטיעון המוזר, שעדיין מסתובב בכמה מתכניות הלימוד של ל"ג בעומר, שהחגיגה היא לזכר הניצחונות
שהושגו בקרבות הראשונים של המרד, נשמע מגוחך כשמעמתים אותו עם המפלה הסופית ועם התיאורים המזעזעים על שפיכות הדמים שהייתה בו.
החוקרים מעריכים שמספר הנספים במלחמה זו, ההרוגים והמתים מרעב וממגפות, היה בין חצי מיליון למיליון וחצי איש.

ההסבר שהיום קושרים לחגיגת ל"ג בעומר הוא ההסבר המסורתי, המופיע בתלמוד  הבבלי במסכת יבמות דף ס"ב, ע"ב,  והוא אבסורדי לא פחות מקודמיו.
על פי מסורת  זו שניים-עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא מתו במגיפה. בל"ג בעומר נעצרה המגיפה והתלמידים חדלו למות.
טוב מאוד שהמגיפה נעצרה, אבל איזה היגיון יש לציין בחג לדורות הפסקה של מגיפה, לאחר שהיא כבר חיסלה עשרים וארבעה אלף אנשים צעירים?

ובכלל, מגיפה מוזרה: היא מתרחשת באזור מוגדר "בין גבת לאנטיפטרוס" (כיום: ראש העין), בפרק זמן קצר אחד "בין פסח לעצרת" (חג השבועות),
נעצרת  ביום אחד מסוים ומתים בה רק גברים צעירים, שכולם תלמידי בית מדרש. לא זקנים, לא נשים, לא ילדים. ההסבר הדתי למגפה זו הוא:
"משום שלא נהגו כבוד זה לזה". כלומר: עונש מאלוהים. ואלוהים הרי יכול לבחור לו את המקום ואת הזמן ואת האנשים שהוא רוצה להעניש.
אבל ההסבר המקובל כיום לסיפור ה"מגיפה" הוא, שמדובר בלוחמים שהשתתפו במרד בר-כוכבא, שכן רבי עקיבא תמך במרד ועל כן המורדים נחשבו לתלמידיו.
מכאן הקשר של ל"ג בעומר עם מרד בר-כוכבא.

האבסורד שבקביעת ל"ג בעומר כיום חג הקשור למרד בר-כוכבא מתגלה במלוא חריפותו כאשר מתברר,
שאת מפלת העיר ביתר, המציינת את סיומו של מרד בר-כוכבא, מבכה מסורת ישראל בתשעה באב – שהוא
יום הצום והאבל, שאליו התנקזו כל האסונות הלאומיים של עם ישראל.
כלומר, אותו מרד עצמו מונצח אצלנו גם כיום חג וגם כיום אבל.

איך זה קרה?

מסורת ישראל, עד לעידן הציונות, מעולם לא התייחסה אל ל"ג בעומר כאל חג, כי אם כאל הפסקה זמנית במנהגי האבלות, הנהוגים בימי ספירת העומר.
האבלות נקשרת למותם ההמוני של תלמידי רבי עקיבא, והפסקת האבלות נקשרת בהפסקת המגיפה. עד כאן אין לא חג ולא חגיגה.
אלא מה? מאחר שבגלל האבלות אין מתחתנים, יוצא שכל החתונות שהמתינו מתפרצות בבת אחת בל"ג בעומר, ולכן יש באותו ערב המון חתונות. וכולם שמחים.

באה הציונות לעולם וחיפשה גיבורים ומיתוסים של גבורה, כדי להציב לפני החלוצים דוגמאות ומופתים  לחיקוי. 
בר-כוכבא היה גיבור. על כך אין מחלוקת. אבל, שלא כיהודה המקבי, הוא היה גיבור שנכשל. המפלה אמנם אינה גורעת מגבורתו,
אבל גיבור שנכשל אינו אמור להיות מודל להזדהות.
הבעיה "נפתרה" קצת על ידי עצימת עיניים מכוונת, וקצת בעזרת הבערות. אנשי החינוך לא הכירו ברובם את העובדות ההיסטוריות וגם לא את סיפורי חז"ל,
אשר תיארו את הטבח שעשו הרומאים ביהודים בזמן המרד. כך הפך בר-כוכבא לגיבור מנצח, ול"ג בעומר של ילדותנו נחגג בגאוות ניצחון.
כשסוף סוף חדרה האמת ההיסטורית המזעזעת לתודעת אנשי החינוך - כבר היה קשה לסגת. ואז התחילו לייצר הנמקות שונות ומשונות על מנת לשמור על הקיים.
שהרי לא רק הילדים לא יוותרו על החג הנחמד הזה, גם למורים יש אינטרסים. הם לא יוותרו על יום חופשה, שהוא זכות סוציאלית יקרה מפז.

דוגמה אחת להתפתלות סביב ההנמקות של ל"ג בעומר היא הניסיון להציגו כחג לזכר ניצחונות שהיו לבר כוכבא בקרבות של ראשית המרד.
ועוד מפליגים ומספרים על שחרור ירושלים - הנחה שאינה מוכחת כלל.
התפתלות נפוצה אחרת הוא ההסבר החלופי להדלקת המדורות: הכליאו את המדורה עם משואת ראש החודש:
כידוע, לפני שנולד לוח השנה העברי, היו אבותינו מודיעים על ראשית החודש באמצעות משואות, שהיו משיאים בראשי ההרים על מנת שייראו למרחוק.
מכאן צמח הרעיון האווילי, שלוחמי בר-כוכבא היו מעבירים הודעות ביניהם באמצעות מדורות.
הנמקה משונה זו אין לה אחיזה בשום עדות היסטורית, ועד כמה היא סותרת את ההיגיון הבסיסי אפשר ללמוד כאשר מטיילים בארץ, בעיקר באזור יהודה, שם התרחש המרד, ומבקרים במחילות המסתור של המורדים. מאות כאלה התגלו בדרום הארץ. ביקור במערכות תת-קרקעיות אלה מאפשר לקבל מושג על המאמצים האדירים ועבודת הנמלים השקיעו המורדים כדי להסתתר מפני הרומאים במחילות שמתחת לפני האדמה, וכיצד התחכמו להסוות אותן. לא יעלה על הדעת שהם יצאו מן המסתור שלהם והשיאו משואות או הדליקו מדורות, שהיו מגלות לאויב את מקום מחבואם.

המדורה – מניין?

מהיכן, אם כן, התגלגלה המדורה לל"ג בעומר? יש השערות אחדות ביחס למוצאה, אבל אין מחקר מוסמך.
הנחה היא שמוצאה מן ההילולה לזכר רבי שמעון בר-יוחאי במירון. על פי המסורת יום פטירתו היה בל"ג בעומר, ולפני שיצאה נשמתו הוא גילה את רזי תורתו.
ומאחר שהתורה נמשלה לאור, נוהגים בכל שנה בערב ל"ג בעומר, להדליק ליד קברו במירון מדורה בתוך גיגית של שמן, ומקיפים אותה במעגלי רוקדים ובשירה סוערת.
מנהג זה קיים למן המאה ה-16.

רבי שמעון בר יוחאי היה בן דורו של בר-כוכבא ותלמידו של ר' עקיבא. אלא שלא כשניהם, הוא, כנראה, לא היה מעורב במרד.
רשב"י ברח מפני הרומאים,  אשר דנו אותו למוות בגלל התנגדותו להם ולתרבותם, והסתתר במערה בגליל במשך תקופה ארוכה של 13  שנים.
אם במהלכה של תקופה זו התרחש המרד, הוא לא יכול היה להשתתף בו.
רבי שמעון בר-יוחאי הוא אפוא הגיבור האמיתי של ל"ג בעומר:   מצד אחד הוא התנגד לשלטון הכיבוש הרומי ולתרבותו המשחיתה, 
ואף שילם על כך מחיר יקר, ומצד שני לא היה לו חלק במחדל של המרד.

והפתרון

מה ניתן לעשות ביום כזה, שצבר "סיבות" ופרשנויות חסרות היגיון, ובכל זאת אי אפשר לבטלו?

מצמידים לו תוכן חדש, ערכי, תוכן שראוי לחנך לאורו. היהדות תמיד נהגה כך באמצעות הטכניקה היעילה של המדרש.
אלא, שהפעם חשוב להקפיד בבחירת התוכן כדי שיהיה גם הגיוני וגם אמיתי מבחינה היסטורית.
במערכת הערכים של דורנו, בניגוד לדורות שקדמו לתקופת ההשכלה,  האמת ההיסטורית נחשבת לערך ראשון במעלה.

הצעתנו היא, שבמקום גיבורי המרד הצבאי יוצבו גיבורים אחרים - גיבורי תרבות:
הלוא הם עשרת הרוגי המלכות וכל אלה ששמרו על התורה מכליה.
לאחר שדוכא מרד בר כוכבא גזר הקיסר הדרינוס גזירות כנגד לימוד התורה, בידעו כי זו הדרך למחות את עם ישראל מעל פני האדמה.
רבים מחכמי ישראל, שאחדים מהם, כמו רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא היו זקנים מופלגים, לא נכנעו לגזירות.
הם עברו ממקום למקום, הקהילו קהילות ולימדו תורה, ואף הסמיכו חכמים שיתפסו את מקומם.
גם אם הם שילמו על כך בחייהם - הם היו הגיבורים האמיתיים והמנצחים הגדולים בעימות שבין תרבות ישראל ורומא.
הסיפורים והמדרשים על חכמים אלה הם חשובים ומעניינים, ועל כן כדאי וראוי לספר וללמוד אותם.

והמדורה משתלבת כאן מצוין. יש מדרש האומר: "דברי תורה נמשלו כאש"
(מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פס' יח; וילקוט שמעוני פרשת וזאת-הברכה רמז תתקנא), 
ומביא שורה של אנלוגיות בין אש לתורה. כגון: "מה אש - חיים לעולם, אף דברי תורה - חיים לעולם".
אנלוגיה אחרת מתייחסת לקיצוניות: "מה אש קרוב לה - נכווה, רחוק ממנה - צונן, קרוב ולא קרוב - נהנה".
אפשר לפתח את האנלוגיה הזאת לכיוונים שונים ואקטואליים.
אפשר לקרוא את המדרש כולו ולמצוא בו עוד השוואות בין אש לתורה,
אפשר להפעיל את החשיבה היוצרת ולגלות אנלוגיות נוספות שאין במדרש,  
ואפשר גם "לדרוש" את המדרש ולהרחיב את המושג "תורה" על השכלה בכלל, על לימוד ועל דעת.
וכך יבואו על תיקונם גם המדורה וגם ל"ג בעומר. ולמורים יהיה הרבה מה ללמד על החג המעניין הזה לפני שיצאו לעוד יום חופשה.

מדרשים על התורה

דברי תורה נמשלו כאש:
מה אש - ניתנה מן השמים, כך דברי תורה ניתנו מן השמים;
מה אש - חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם;
מה אש - קרוב לה - נכווה, רחוק ממנה - צונן, קרוב ולא קרוב-נהנה, כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו, פרש מהם ממיתים אותו;
מה אש - משתמשים בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשים בהם בעולם הזה ובעולם הבא;
מה אש - כל המשתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל המשתמש בהם עושה בו רושם;
מה האש - בני אדם שעמלים בה ניכרים הם בין הבריות, כך תלמידי חכמים ניכרים בהילוכם, בדיבורם ובעטיפתם בשוק. (ילק"ש)

דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" -
מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו;
מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם;
מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם;
מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים;
מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות;
מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם;
מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטומאתו;
ומה המים יורדים טיפין טיפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע;
ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו;
ומה המים אין מתקיימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; ו
ומה המים אין הגדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע.  
                                                                                                                                                                    (ש"הש רבה א, שו"ט א, ספרי עקב)

גזרות אדריאנוס   ושלושה חכמים מבין עשרת הרוגי מלכות

ר' יהודה בן בבא

פעם אחת גזרה מלכות גזירה על ישראל: שכל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומים שסומכין בהם יעקרו.
מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים,
ואלו הם: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע.
כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: "בני רוצו!" אמרו לו: "רבי, ואתה מה תהא עליך?" אמר להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין".
אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונכיות של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה.                   (סנהדרין יד)

ר' חנינא בן תרדיון,

"כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.
אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת.
ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לך בחיקך.
אמר לו: מן השמים ירחמו.
אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו. תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש...
אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא... מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבלי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה.
אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך?
אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני.
אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה?
אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות..." (ע"ז יח:א(

ר' חנניא בן-תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים; שנאמר "ובמושב לצים לא ישב" (תהילים א' א') , אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם. ר' שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים; אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משלחנו של מקום. (אבות ג ב-ג)

ר' עקיבא
שנו רבותינו: פעם אחת גזרה מלכות, שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לר' עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה.
אמר לו: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות? אמר לו: אתה פפוס, שאומרים עליך חכם אתה - אי אתה אלא טיפש! אמשול לך משל למה הדבר דומה?
לשועל, שהיה מהלך על שפת הנהר וראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני הרשתות והמכמורות שמביאין עלינו בני אדם.
אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כדרך שדרו אבותי ואבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות - אי אתה אלא טיפש!
ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו - לא כל שכן. ואף אנו כך: בזמן שאנו עוסקים בתורה, שכתוב בה: "כי הוא חייך ואורך ימיך" - אנו מתייראים,
אם אנו פוסקין מדברי תורה - על אחת כמה וכמה.
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר' עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו.
אמר לו: "פפוס! מי הביאך לכאן?" אמר לו: אשריך, ר' עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס, שנתפס על דברים בטלים!

פעם אחת היה ר' עקיבא מהלך בדרך. הגיע למקום אחד, בקש אכסניא ולא נתנו לו. אמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה". הלך ולן בשדה.
והיו עמו חמור ותרנגול ונר. בא אריה ואכל את החמור; בא חתול ואכל את התרנגול; בא רוח וכבה את הנר, אמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה".
בו בלילה באו גיסות ושבו את בני העיר. אמר ר' עקיבא: ולא אמרתי לכם: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה!"            (ברכות ס:)

בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה.
אמרו לו תלמידיו: "רבינו! עד כאן?"
אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "ובכל נפשך" - ואפילו הוא נוטל את נשמתך; אמרתי: מתי יבוא לידי ואקימנו! ועכשו שבא לידי - לא אקימנו?"
היה מאריך ב"אחד" עד שיצאה נשמתו ב"אחד". יצאה בת קול ואמרה: אשריך, ר' עקיבא, שיצאה נשמתך ב"אחד";            (ברכות סא;)

רבי שמעון בר יוחאי      שעל קברו נערכת ההילולה במירון

(פעם אחת) ישבו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון וישב אצלם יהודה בן-גרים.
פתח ר' יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות".
ר' יוסי שתק.
נענה ר' שמעון בן-יוחאי ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם:
תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות - לעדן בהם עצמם, גשרים - ליטול מהם מכס".
הלך יהודה בן-גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות.
אמרו: "יהודה שעילה - יתעלה; יוסי ששתק - יגלה לציפורי; שמעון שגינה - ייהרג".

הלכו ונתחבאו במערה. נעשה נס ונברא להם חרוב ומעין, והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צוארם בחול.
כל היום עסקו בתורה; בזמן תפילה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים, ואחר כך היו חוזרים ופושטים בגדיהם, כדי שלא יבלו.

ישבו שתים-עשרה שנה במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה, אמר: מי יודיע לבן-יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו.
יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף,
יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם!    
                                                     (שבת לג:)

על מותו של רבי שמעון בר יוחאי  ועל הקשר עם ההילולה

"אותו יום (=ל"ג בעומר) ביקש רבי שמעון בר יוחאי להסתלק מן העולם,
והיה מסדר דבריו.
נתכנסו החברים לביתו, והוא אמר להם:
עתה שעת רצון היא, מילים קדושות שלא גיליתי עד עתה רצוני לגלותן…
וכל אותו היום לא פסקה האש מן הבית,
ולא היה איש אשר יקרב אליו – כי לא יכול,
כי האור והאש היו מסביב לו.
משיצאה מיטתו, פרחה באוויר, ואש הייתה לוהטת לפניה.
והנה נשמע קול:
עלו ובואו והתכנסו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי."

(על-פי ספר הזוהר, אידרא זוטא, דברים – פרשת האזינו, עמ' רצו.)


 ===================================-     

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל   -   ד' באייר

בתכנית יום הזיכרון שני חלקים:
א. שירי יום הזיכרון - דברי מבוא על כל שיר מאת עופר גביש,   והקלטות של מיטב הזמרים.  לחץ כאן
ב. טיול בעקבות אנדרטאות לזכר לוחמים וקרבות באזור הדרום (מתוך הספר "לטייל עם חגי ישראל" מאת: שרה שוב)


א. שירי יום הזיכרון

אסף, ערך וכתב  עופר גביש  
        

אחי גיבורי התהילה


הרעות

ללכת שבי אחריך

בתי את בוכה או צוחקת

הייתי נער

צ'יזבאט

היה הוא אפור

לא אשכח זאת רעי

יותר מזה אנחנו לא צריכים

שיר הגשר

הודי חמודי

העיניים של תוליק

מסביב למדורה

כי האדם עץ השדה

גשם אחרון

חזק חזק


עפר גביש  -  אירועי זמר
052-5012662   
go436@gavisho.com


מירובעל לביא עד גיל בן עקיבא -   מתוך: הזירה הלשונית  מאת: רוביק רוזנטל

את משפחת בן עקיבא הכרתי כאשר עבדתי על כתיבת הספר "משפחת הבופור"  שיצא ב-1989. בנם של דיתה ויעקב מכפר יהושע נפל ביום הראשון למלחמת לבנון הראשונה,
ב-6.6.82, בקרב על הבופור, יחד עם חמישה מחבריו. הפרק העוסק במשפחה נשען על מפגש עם דיתה ויעקב, הבנות אחינעם ואלינער והבן צליל, והתפתחה שיחה מרגשת ופתוחה.
לפני מספר ימים התקשר אלי ישראל קוט, שהיה מורה למוזיקה בכפר יהושע באותם ימים. וכך כתב: "אני שולח את השיר 'מספד' שכתב המשורר משה טבנקין.
חיברתי לשיר מנגינה בשנת 1982, וזה סיפור המעשה. גיל בן-עקיבא שנפל בבופור היה תלמיד שלי עת לימדתי מוסיקה בביה״ס בכפר-יהושע. תוך שידור ההודעה
טלוויזיה נזכרתי בשיר 'מספד' של משה טבנקין, ומיד, מכוח עליון, עלתה בי המנגינה אותה הלחנתי לשיר".
קוט מוסיף: "ביני לגיל בן-עקיבא היו יחסים מיוחדים. גיל אימץ אותי כחבר, כאילו אני בן גילו. באחד השיעורים גיל טעה בנגינה וכנראה שהסבתי אליו מבט מחמיר, אך
גיל קרץ לי בעינו עם חיוך ממזרי כאומר 'מודה באשמה'. מאותו רגע נעשינו חברים, והקריצה הזאת מלווה אותי כל חיי, וכל זה קרה בכיתה ג׳ בשיעור נגינה בחליליות.
גיל היה נער משתף ומשתתף ומעורב בכל מה שקורה בסביבה, בעל חוש הומור עילאי, שכנראה בזכותו התחברנו. כאשר קראתי את הספר עם הוצאתו הצטערתי שלא
היה ידוע לך דבר השיר. עכשיו אפשר לתקן זאת".

נערנו הגא, נערנו ברוש ילד 

השיר "מספד" נכתב על ידי איש עין חרוד משה טבנקין, בנו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין, לאחר נפילתו של ירובעל לביא שנפל בגלבוע במשימת שמירה ב-19.3.48 בגיל 24. ירובעל היה בנו של שלמה לביא, גם הוא ממנהיגי תנועת העבודה וחבר כנסת בשנותיה הראשונות. לאחר חודש נפל רפי מלץ, בן עין חרוד, בנו של הסופר דוד מלץ, והשיר הושמע על קברו לראשונה. מאז מושמעות מילות השיר בקביעות בימי הזיכרון השנתיים בעין חרוד. חודשיים לאחר מכן, ב-14.6.48 נפל בנו השני של שלמה, הלל בן ה-19, שלחם בחטיבת הנגב, וסירב להפצרות הקיבוץ לא להתגייס.
לשיר תשעה בתים, ואלה מילותיו:

מספד
מילים: משה טבנקין       שלושה לחנים: משה וילנסקי, דוד זהבי, וישראל קוט.

הַשְּׁכוֹל מִתְהַפֵּך בְּגַנֵּנוּ כְּחֶרֶב.
פּוֹקְדֵנוּ הַשְּׁכוֹל, בֵּית אֵם וּבֵית אָב.
עִם שַחַר יָצָא נַעֲרֵנוּ – עִם עֶרֶב.
בָּא בֹּקֶר. תַּם יוֹם – הוּא לֹא שָׁב.

הָיָה נַעֲרֵנוּ – עֵץ זַיִת מַכְסִיף,
הָיָה – צַפְצָפָה חֲלוּמַת הֶעָלִים.
הָיָה נַעֲרֵנוּ – אַלּוֹן מַעֲנִיף,
הָיָה הַתָּמִיר בַּדְּקָלִים!

נוֹלַד נַעֲרֵנוּ בְּצֵל הַגִּלְבּוֹעַ.
רוּחַץ נַעֲרֵנוּ בְּנַחַל חֲרוֹד.
נַעֲרֵנוּ שֶלָּנוּ הַטּוֹב, הַגָּבוֹהַּ
אֲהַבְנוּךָ עַד צְחוֹק וּדְמָעוֹת!

הָיָה נַעֲרֵנוּ – שְׂדֵה פַלְחָה מוֹרֶקֶת.
הָיָה – עַפְעַפֵּי שַׁחֲרִית נִקְרָעִים.
הָיָה – כְּתִפְרַחַת תַּפּוּחַ צוֹחֶקֶת.
הָיָה הַבָּשׂוּם בַּפְּקָעִים!

נִגְמַל נַעֲרֵנוּ לְאוֹר וְלִתְכֵלֶת.
נוֹעַד נַעֲרֵנוּ לִשְׂבֹּעַ יָמִים.
נַעֲרֵנוּ הַגֵּא, נַעֲרֵנוּ בְּרוֹש יֶלֶד,
אֵיך זָנַק מוּל חֶרְמֵשׁ הַדָּמִים!

הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּאֹרֶן הַחֹרֶשׁ.
יָה – תְּאֵנָה הַחוֹנֶטֶת פַּגִּים.
הָיָה נַעֲרֵנוּ – הֲדַס סְבוּךְ הַשּׁרֶשׁ.
הָיָה הַלּוֹהֵט בַּפְּרָגִים!

הָיָה נַעֲרֵנוּ – בָּבַת-יִזְרְעֶאל,
טִפְּחוּהוּ תְּכוֹל שַׁחַק, מָטָר וְשָׁרָב.
לְפֹעַל חַיָּיו עֵמֶק רֵעַ יִחֵל,
יִחֵל וּבָטַח. לֹא לַשַּׁוְא!

הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּצוּק הַגִּלְבּוֹעַ,
הָיָה – כִּמְעוּף נְשָׁרָיו נֶאֱדָר.
אַמִּיץ וְנוֹעָז וְגָבוֹהַּ גָבוֹהַּ
עַד אַחֲרוֹן רְגָעָיו מוּל הַצָּר.

הַשְּׁכוֹל מִסְתּוֹפֵף בְּעִמְקֵי אָהֳלֵינוּ.
הָיָה בִּנְתִיבֵנוּ הַשְּׁכוֹל כְּעָמִית.
נוֹשֵא בְּכַפָּיו אֶל חֶשְכַת אֲבֵלֵינוּ
נֵר יָגוֹן, נֵר גָּאוֹן – אֵש תָּמִיד.


שלושה לחנים וספינת מעפילים

השיר זכה לאחר שנכתב לשלושה לחנים, שלושתם לא זכו לתפוצה רחבה ולמעשה נעלמו. לחן של משה וילנסקי, לחן של דוד זהבי, וכאמור, לחנו של ישראל קוט. לחנו של דוד זהבי בוצע על ידי מקהלת קיבוץ נען במסגרת יצירה בשם "קנטטת הבנים", ומופיע כקובץ שמע באתר "שירה עובדת" המנציח יצירות מוזיקליות שנכתבו בהתיישבות העובדת. הלחן נכתב בנוסח קלסי ונועד למקהלה, וזו כנראה הסיבה שנשכח מלב.

זהבי בחר להלחין את שלושת הבתים הראשונים, וכמוהו ישראל קוט. קוט הקליט את השיר בלחן שכתב  בקולו, בליווי הפסנתר של פבלו קהאן מבואנוס איירס. הלחן, כמו לחנו של זהבי, הועלה השבוע ליוטיוב על ידי ארנון רוזנטל, ומושמע כאן בהשמעת בכורה עולמית. בתמונה משה טבנקין.

בתו של שלמה לביא, אחותם של ירובעל והלל, היא אילנה לוז. בשיחה איתה ועם בתה תמי עלה מעגל שכול נוסף, גם הוא מספר את סיפור הימים הסוערים לפני קום המדינה. אילנה נשואה לבנו של שבתאי לוז'ינסקי, שעסק בהעלאת עולים בתקופת ההעפלה, ונהרג במסגרת פעילותו באיטליה ב-18.1.47. שבתאי הוא בן דודו של מנהיג אחר, קדיש לוז איש דגניה, שהיה יושב ראש הכנסת, וזכה להערצה מקיר לקיר. על שמו של שבתאי נקראת ספינת המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי", שקנתה לה מקום ייחודי בתולדות ההעפלה, משום שהייתה בין האוניות המעטות שהצליחו להוריד מעפילים לחופי הארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, ולמנוע את גירוש הנוסעים לקפריסין.




 ב. טיול בעקבות אנדרטאות
בדרום ובצפון הנגב 
      

מתוך הספר:   לטייל עם חגי ישראל 
שרה שוב    כנרת 2008                                                                                         


              

עמוד היונים בגבעת תום ותומר
מול הכניסה לאתר הזיכרון שעל גבעת תום ותומר ניצב עמוד חשמל של מתח גבוה,
אחד משורת עמודי מתכת אפורים גבוהים ויעילים, שמחשמלים את הנגב.
העמוד הזה צבוע תכלת. מצוירות עליו 73 יונים לבנות ושורה אחת מתוך שירו של נתן יונתן:
"ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת"
תמציתו של יום הזיכרון מרוכזת בשורה אחת קצרה. שורה שנכתבה על ידי משורר,
שגם הואכמו יוצריו של הגן הקסום שמנציח את  תום ותומר - אב שכול.

בין יום הזיכרון  לאנדרטאות ההנצחה

מדינת ישראל, לאורך כל דרכה, נתונה במלחמות קיום התובעות מחיר דמים נורא: כעשרים אלף לוחמים נפלו במערכות ישראל, ועוד כשלושת אלפים בפעולות איבה.
ההנצחה הציבורית לחללים נעשית באמצעות יום הזיכרון, שנקבע בלוח השנה העברי בצמוד ליום העצמאות. טקסי הזיכרון מתקיימים באתרי ההנצחה ליד אנדרטאות
ברחבי הארץ. מֵהן אנדרטאות המוקמות באתרי הקרבות, ומהן אנדרטאות שמקימים יישובים וקהילות להנצחת הנופלים מתוכם.
אך לא כל האנדרטאות זוכות - לצד רבות מהן אין מתקיימים טקסים רשמיים.
בישראל כאלף ושלוש מאות אנדרטאות הנצחה לנופלים – יותר מכל ארץ אחרת בעולם, יחסית למספר התושבים.   

האנדרטה במרחב היא אנלוגית ליום הזיכרון בזמן
כשם שיום הזיכרון מהווה מעין שבירה בזרימה המתמשכת של זמן החולין ונקודת עצירה לזיכרון ולהתייחדות עם אלה שנתנו את מלוא חייהם
למען המדינה ואזרחיה, כך גם האנדרטה היא נקודת עצירה במרחב. מקום שקורא לנו לדמום, להרכין ראש, לתת כבוד לקורבנם.
ולא רק ביום הזיכרון, כי אם בכל יום בשנה, כשאנו מזדמנים למחיצת אנדרטה, שהיא יד לנופלים.
גם אם יום הזיכרון אינו נמנה עם הימים הקדושים הרשמיים של הדת היהודית, ומצבות הזיכרון אינן נחשבות ל"אתרי קודש", יש בהן קדושה משל עצמן.
קדושה אנושית העולה מן הקורבן המוחלט ביותר שיכול אדם לתת למען רעיון, למען מטרה שהיא מעל ומעבר לאני הפרטי שלו.
שניהם, יום הזיכרון והאנדרטה לזכר הנופלים, מחייבים שינוי התנהגות:
הנמכת קול, תנועה שקטה ובלתי מתפרצת. כשם שאין להעלות על הדעת הפרעה בשעת קיום הטקס ביום הזיכרון, כך גם אין מקום להשלכת פסולת
ולהתרוצצות ברחבת האנדרטה. ברוב המקרים גם טיפוס על אנדרטה הוא בחזקת ביזויהּ, אלא אם כן היא אנדרטה סביבתית המזמינה פעילות חופשית.
בעיצוב ובטקסטים שעל גבי האנדרטאות, כמו גם בטקסטים הנקראים בטקסי יום הזיכרון, יש מסרים ערכיים נוספים למסר של זיכרון וכבוד לנופלים:
רובם מעלים ומרוממים את הגבורה וההקרבה של חללי מערכות ישראל כמופת וכדוגמה. אך יש מהם המתמקדים בעיקר באבל ובאובדן.
יש המדגישים את התכנים של מורשת הקרב ויש שמעמידים במרכז את תקוות השלום. האנדרטה מזמינה את הצופה בה לפענח את מסריה ולהפנים אותם.

הן יום הזיכרון והן האנדרטה, שהמילים "זיכרון" ו"הנצחה" כרוכות בהם, מזמינים אותנו לעריכת חשבון נפש שיוביל למסקנות מעשיות.
אין די בהנצחת שמם באבן ובמתכת, ובמתן כבוד לזכרם באמצעות טקסים. ואין די בכך שנעצור לרגע מעיסוקי היום יום ונזכור את הנופלים.
הידיעה שאנשים אלה נתנו את חייהם בשביל לאפשר לנו לחיות חיים מלאים מחייבת אותנו ליותר מאשר לזכור אותם לרגע חולף,
ליותר מאשר לתת להם כבוד בעמידה דוממת ברגע הצפירה וליותר מאשר התבוננות במסרים הצורניים של האנדרטה וקריאת השמות החקוקים עליה.
המסר של ימי הזיכרון ושל אנדרטאות הזיכרון הוא. שאם הם נהרגו למען עצמאותה וביטחונה של מדינת ישראל ושל העם החי בתוכה,
עלינו, החיים, לתת צידוק לקורבנם בכך שנחיה למען אותן מטרות. "לחיות למען"  במובן של אחריות ושל נתינה.

אנדרטאות ועיצובן

את מצבות הזיכרון אפשר לסווג לכמה טיפוסים, על פי צורת הביטוי החזותי שלהן:

א.      נציב (או עמוד או גַלְעֵד): זוהי אנדרטה בסיסית, צורתה פשוטה, ללא יומרות פיסוליות. היא עשויה מסלע או בנויה מגל אבנים או מיציקת בטון.
         אנדרטה מסוג זה מיועדת לצפייה מן החזית, ובמובן זה היא דו ממדית. על האנדרטה לוח עם שמות הנופלים, סמלי צה"ל ולרוב גם כיתוב נוסף.

ב.      אנדרטה פיסולית:  גם היא סטטית, אבל בשונה מן הנציב היא מפוסלת במוטיבים שמעבירים רעיון, מאזכרים. זוהי אנדרטה תלת ממדית, הנצפית
        מכוונים שונים ומשתנה מכל כיוון שמביטים עליה. הפיסול יכול להיות פיגורטיבי, כמו האנדרטה של נתן רפפורט בנגבה, או מודרני מופשט, כמו
        האנדרטה לגדוד 52 של גבעתי.

ג.       אנדרטה סביבתית - אנדרטה בנויה ומפוסלת, לעתים משולבת בצמחייה, המשתרעת על פני שטח גדול. צופים בה לא רק מבחוץ, כי אם גם נכנסים לתוכה, 
          מסתובבים בה, עולים ויורדים ומתחברים אליה מבפנים. לתלת הממדיות ולפריסה במרחב נוסף ממד הזמן. כאלה הן האנדרטאות בגבעת תום ותומר
         ואנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע.

ד.      אנדרטה שהיא מבנה או כלי  - אנדרטה העשויה משריד שנותר בשטח וניכרים בו סימני הקרב: כאלה הן בריכות המים המופגזות בנגבה, ביד מרדכי
         ובבארות יצחק; המשוריינים שליוו את השיירות לירושלים במלחמת השחרור ונותרו כאנדרטאות חלודות לצד הדרך בשער הגיא. וכאלה הם גם טנקים
         של אויב וגרוטאות של ציוד צבאי  (רובים, קסדות וחלקים של כלי מלחמה וכלי עבודה), המשולבים באנדרטאות פיסוליות בסגנון ריאליסטי.

        דף מידע
נושא הטיול: בעקבות אנדרטאות
משך הטיול: יום שלם
אזור הטיול: הדרום וצפון הנגב       
הפסקת אוכל:
     * חניון יער שדרות - בצומת אבים, מהכניסה לחוות אבים ימינה בדרך עפר.
     * חניון חץ שחור - בצל חורשות אורנים בצד האתר. 
מידע שימושי:
     המוזיאון הפתוח של נגבה
     * כניסה חופשית
     * לתיאום הדרכה והקרנת חיזיון אור-קולי, טל': 050-556-0554.
     מצודת יואב (משטרת עיראק סוידאן)
    * שעות פתיחה: ימים א'-ה', 15.00-09.00; ימים שישי ושבת לקבוצות בלבד, בתיאום מראש.
    * טל': 08-6611315
    * כניסה לתחום המשטרה בתשלום סמלי עבור הביקור במוזיאון.
 ציוד:
א. מפת סימון שבילים מס' 10 – גוש דן וחוף פלשת
ב. מפת סימון שבילים מס' 13 -  חוף הנגב – הנגב הצפוני
המלצה:
     בבואכם אל אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע, היכנסו לבניין השומר ליד מקום החנייה, ובקשו שיפתח לכם את המגדל.
     טפסו והשקיפו מלמעלה על האתר ועל הנוף
.

תיאור הטיול:
טיול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ייערך במסלול של אנדרטאות הנצחה באזור הדרום והנגב, המייצגות מלחמות שונות. מבין עשרות אנדרטאות, שנמצאות בקרבת המסלול, נבחרו אחדות, שהן ייחודיות במראן ובסיפורן. כל אנדרטה תספר את סיפורה.
התחלת המסלול בפארק "גשר עד הלום" ליד אשדוד - אתר  זיכרון בעל משמעות קיומית בתולדות מדינת ישראל. הפארק הוקם בקרבת הגשר התורכי שעל נחל לכיש, שלידו נעצרה התקדמות הצבא המצרי הפולש לעבר תל-אביב במלחמת העצמאות. ממשיכים לניצנים הישנה (כיום ביס"ש שקמים) לבקר באנדרטת "יד לאישה הלוחמת" ובבית הקברות של ניצנים, ובו אנדרטה וקבר אחים ל-33 חללי הקרב במלחמת העצמאות. משם ל"גבעת תום ותומר" – גן בוטני יפה מצפון לקיבוץ נגבה, לזכר שבעים ושלושה חללי אסון המסוקים. ממשיכים אל המוזיאון הפתוח בקיבוץ נגבה – בית הקברות הצבאי, האנדרטה של נתן רפפורט ומגדל המים המנוקב - המספרים את סיפור עמידת הגבורה של קיבוץ נגבה כנגד הפולש המצרי במלחמת העצמאות. בנגבה נמצא גם אתר "חומה ומגדל" המספר סיפור גבורה נוסף בתולדות ההתיישבות בארץ. מסלול הטיול עובר ליד "מצודת יואב", היא משטרת עיראק סואידן. אפשר להיכנס ולבקר במוזיאון גבעתי במקום. בהמשך: שתי אנדרטאות מעניינות של חטיבת גבעתי המנציחות את לוחמי החטיבה שנפלו בקרבות הקשים שהתנהלו באזור זה במלחמת העצמאות. אתר ההנצחה הבא הוא "מצפור נביה מרעי" הצופה אל עבר רצועת עזה, לזכרו של הקצין הדרוזי אל"מ נביה מרעי שנהרג בעת מילוי תפקידו. לידו נמצא אתר "חץ שחור" המשמר את מורשת הקרב של הצנחנים בתקופת פעולות התגמול. סיום באנדרטת חטיבת הנגב הגדולה והמרשימה המנציחה את פעולותיה ואת חלליה של חטיבת הנגב של הפלמ"ח, שלחמה על הגנת ישובי הנגב ושחרורם במלחמת העצמאות.

1.   פארק גשר עד הלום

איך מגיעים:  
נוסעים בכביש 4 (כביש החוף) עד לכניסה הדרומית לעיר אשדוד. פונים מערבה לאשדוד.
בפנייה הראשונה ימינה (מיד לאחר תחנת הדלק) פונים לרחוב משה סנה.
אחרי כ-300 מ', ניצב שלט המפנה ימינה אל פארק יער עד הלום.

Adhalom bridge.jpg גשר "עד הלום" מתחת כביש 4. הקטעים הבנויים אבנים כהות הם חלקי הגשר העתיק. קטע הבטון שביניהם הוא מקום הפיצוץ.

ב-14 בחודש מאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באותו יום עצמו, ה' באייר תש"ח, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, וחמישה צבאות ערב פלשו אל הארץ והתחרו ביניהם מי ישתלט על יותר שטח. הצבא המצרי נחלק לשני ראשים:  הכוח האחד פנה לעבר ירושלים דרך באר שבע וחברון, וכבש את רמת רחל. הכוח השני עלה צפונה בדרך החוף, ושאט אל עבר תל אביב. בדרכו נלחם כוח זה ביישובים היהודיים שלאורך הדרך: כפר דרום, נירים ויד מרדכי. חרף נחיתותם בכלי נשק ובמספר לוחמים, עמדו היישובים בגבורה כנגד הצבא הפולש ועיכבו את התקדמותו.
יומיים לפני הפלישה, בליל ה-12 במאי, פוצצה חטיבת גבעתי את גשר הכביש על נחל לכיש.
במסגרת מבצע ברק. ב- 29 במאי הגיע הצבא המצרי, על מאות כלי רכבו המשוריינים, לאזור הכפר הערבי איסדוד (אשדוד), מרחק שלושים ושניים ק"מ בלבד מתל אביב. הצבא המצרי נעצר לפני הגשר המפוצץ. במקום זה תקפו אותו כוחות ישראליים, ובהם ארבעה מטוסי מסרשמידט - ראשיתו של חיל האוויר הישראלי -  שריתקו אותו למקומו. על כן קיבל הגשר את השם "עד הלום", לאמור עד הלום הגיעה הפלישה המצרית. מעתה התרכז הצבא המצרי בניתוק הנגב ממדינת ישראל, במגמה להכניע את היישובים היהודיים, להשתלט על הנגב ולספחו למצרים.
אילו הצליחו המצרים, הייתה מדינת ישראל מאבדת שישים אחוזים משטחה. ואמנם  למן ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני ועד למבצע יואב לשחרור הנגב, היו יישובי
הנגב והדרום מנותקים מצפון הארץ.
כדי להביא קץ למלחמה בדרכי שלום, הגיש הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"מ, הצעת תכנית, שעל פיה יימסר הנגב כולו לערבים. זאת, בניגוד למפה של תכנית החלוקה, שקבעה כי רוב שטחי הנגב יהיו בחלקה של מדינת ישראל. "מבצע יואב", שנערך במחצית אוקטובר 1948, סיכל תכנית זו. כוחות הצבא המצרי שהתבצרו בסביבות גשר עד הלום החזיקו מעמד עד לנסיגתם החפוזה.

מסלול הסיור בפארק עד-הלום עובר באתרים הבאים:

א. שורת שלטים ציוריים, המזכירים את המסעות ההיסטוריים הגדולים שעברו כאן ב"דרך הים" לאורכה של ארץ ישראל.
ב. פילבוקס (מיצדית) – עמדת שמירה של המשטרה הבריטית, שנועדה להגן על אתרים חשובים, כמו גשרים של מסילות רכבת,
    מפני הכנופיות הערביות.     רבות כמוה נבנו ברחבי ארץ ישראל בתקופת המרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח).
    כינויו של המבנה נובע צורתו הנראית כקופסת גלולות (pill box) בריטית טיפוסית.
ג. אנדרטה להנצחת הלוחמים שנפלו בקרבות בתאריכים 3-1 ביוני 1948 במהלך "מבצע פלשת" לכיבוש אזור יבנה ואשדוד ותקיפת הצבא המצרי.
   המבצע נכשל וגבה קורבנות רבים, ומכאן הכתובת הכואבת שעל גבי האנדרטה: "ללוחמים שזעקו עד הלום נפלו ולא זכו".
   עם זאת, מסתבר, שגם למבצעים שלא צלחו הייתה השפעה על הצבא המצרי שרותק למקומו והתגונן במקום להמשיך צפונה.
ד. חלקו האחרון של המסלול עובר על גדת נחל לכיש, שעליו נבנה גשר עד הלום. בסיומו יורד המסלול אל הנחל, אל מתחת לגשרים.
   על הגשרים שעל נחל לכיש עוברים כיום כביש 4 ומסילת הרכבת. המזרחי מביניהם הוא הגשר העתיק המכונה גשר עד הלום.
   הוא נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העותומאני, על יסודות של גשר מהתקופה הרומית.
ה.  עמדה מצרית בנויה היטב להתבצרות ארוכת טווח. ממנה ניתן להבין את הקושי של חיילי חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב לכבוש את האזור.
ו.  קצת בעומק הפארק, לא הרחק ממגרש החנייה, ניצבת אנדרטה לזכר חללי הצבא המצרי. זוהי אנדרטה בצורת אובליסק, אשר הוצבה במקום
   כחלק מן ההידברות עם ממשלת מצרים, שהובילה להסכם השלום ב-1979.

2.  יד לאישה הלוחמת ובית הקברות בניצנים הישנה (בי"ס שדה שקמים).
איך מגיעים:
חוזרים לכביש 4 וממשיכים דרומה לצומת הראשון אחרי הכניסה הדרומית לאשדוד. פונים מערבה בכביש לחוף הרחצה ניצנים.
לאחר חציית מסילת הרכבת הדרך מתפצלת: ימינה לעבר הישוב ניצן ובי"ס שדה שקמים.


יד לאישה הלוחמת בניצנים.jpg
יד לאישה הלוחמת. הפסלת – שוש חפץ.  גובהו של הפסל הגבוה ביותר באנדרטה -  3 מטרים.

סיפורה של ניצנים במלחמת העצמאות    
לאחר שהצבא המצרי נעצר בגשר עד הלום והתרכז במשימה של ניתוק הנגב הייתה ניצנים תקועה כמו קוץ בעורפו. על כן הוחלט לעלות עליה לכבשה. אנשי ניצנים  התחננו לנשק ולכוח עזר ולא קבלו. אפילו מכשיר קשר תקין לא היה ברשותם. היו כאן 141 לוחמים, מחציתם חיילי גבעתי ומחציתם חברי הקיבוץ, וביניהם עשר נשים. לא לכולם היה נשק. מולם עמדו שלושה גדודי צבא, טנקים ומטוסים. ה-7 ביוני 1948 היה יום הקרב על ניצנים. להתקפה קדמה הפגזה שנמשכה כל שעות הלילה.
במהלך היום החזיקו המגנים מעמד בקו ההגנה הראשון, בגבעת מיכלי המים, אך כשבאה הסתערות המונית וכבר היו הרוגים ופצועים, הם נסוגו לעבר חדר האוכל, ומשם לגבעת הארמון, קו ההגנה האחרון. היו להם שלושים ושלושה הרוגים, כשלושים פצועים, התחמושת אזלה, תחבושות חסרו, והם היו מנותקים לגמרי מן העולם החיצון. קבוצה שניסתה לסגת אל עבר החולות נתקלה במארב מצרי. אנשיה נפגעו וחזרו להתבצר כאן. רבים המשיכו להיפגע בעמדות.
מפקד ניצנים, אברהם שוורצשטיין, החליט להיכנע. הוא יצא עם האלחוטנית מירה בן ארי לכיוון הצבא המצרי, כדי לשאת ולתת על דבר כניעה מסודרת. אחד משלושה הקצינים שיצאו לקראתם שלף את נשקו וירה באברהם. מירה שלפה את אקדחה, שהיה בו כדור אחד לעצמה, וירתה ביורה. קצין שני ירה בה והרגה. האחרים יצאו מן התעלות בהרמת ידיים, ואחדים מהם נורו. את השבויים הוליכו במסע ניצחון במג'דל – העיר הערבית לצד אשקלון. מן השבי הם חזרו רק לאחר תשעה חודשים.   
עד כאן סיפור על מלחמה אכזרית וקשה. אך מלחמתם של אנשי ניצנים לא הסתיימה בזה. בדף קרבי שנכתב על ידי אבא קובנר, קצין התרבות וההסברה של גבעתי, הוצגה כניעתם כ"חרפה". הדברים נכתבו מתוך כוונה לחנך את הלוחמים על ערכי גבורה והקרבה, כאשר גורל הנגב כולו היה מונח על כף המאזניים. אך באנשי ניצנים דבק כתם שלא הוסר שנים רבות. לימים הקים רב אלוף יעקב דורי, רמטכ"ל מלחמת העצמאות, ועדת חקירה, שזיכתה אותם באופן מוחלט, אך גם זה לא הועיל לסלק את "אות הקלון" שדבק באנשי ניצנים, והם נאלצו להתמודד אתו במשך שנים רבות.                                                                                 
(סיפור תולדות הקרב מסופר בביס"ש שקמים באמצעות מיצג אור קולי).

אתרים במסלול הסיור בעקבות לוחמים:

א.  אתרי הקרב שבגבעת הארמון (בי"ס שדה שקמים) ובגבעת מיכלי המים.
ב.  יד לאישה הלוחמת - אנדרטה מפוסלת באבן לזכרן של הנשים שלחמו במלחמת העצמאות, כאן ובמקומות אחרים בארץ.
    בקרב ניצנים נהרגו שלוש נשים, ששמותיהן מופיעים בין 33 השמות שלצד קבר האחים בבית הקברות. האנדרטה עוצבה על ידי הפסלת שוש חפץ.
ג.  מקום נפילתה של מירה בן ארי. 

סיבוב בניצן ובאנדרטה של יסקי ופובזנר בבית קברות ניצנים | חלון אחורי שער הכניסה לבית הקברות של ניצנים
ד. בית העלמין בו קבורים חללי קרב ניצנים בקבר אחים, המסומן בצורת משולש של חלוקי אבנים בתוך רצפת האנדרטה.
    בהגיעכם אל בית העלמין עצרו להתבונן בשער הכניסה המרשים שלו. השער מספר את סיפורו של היישוב, והוא מתאר את
    ההתיישבות, את סיפורה של ספינת המעפילים שבתאי לוז’ינסקי שנחתה בחוף ניצנים במארס 1947,  ואת "מבצע תינוק"  -
    המבצע המסוכן של התפנות הנשים והילדים מן היישוב בעצם ימי המלחמה, וצעידתם הלילית בין יישובים ערביים עוינים עד
    באר טוביה. השער הוא יצירתם של אמן המתכת צבי עמיתי, מוותיקי ניצנים, ושל רפי רווה. 

3.  גבעת תום ותומר בנגבה

איך מגיעים:
חוזרים לכביש 4 ונוסעים בו צפונה ½ ק"מ עד לצומת אשכולות. פונים ימינה בעקבות השילוט לצומת הודיה. הכביש מתפתל ויורד דרומה עד שהוא נפגש עם כביש 3, המוביל מאשקלון לקריית מלאכי. פונים שמאלה (מזרחה) בכביש 3 וממשיכים עד לפניי